החלטה בתיק בש"א 332/05

1.       לפני בקשה לצו מניעה זמני, אשר יורה על עיכוב ההליכים בתיק הוצל"פ 8-04-21718-03, זאת עד לסיום הדיון בתביעה העיקרית, שהוגשה יחד עם הבקשה לסעד הזמני. מדובר בהוצאה לפועל של משכון, שהוא מגרש 79, הנמצא ברח' קורדובה במשמר השבעה (להלן - הנכס).

המבקשים מתגוררים במבנה הנמצא על הנכס.

2.       בתביעה העיקרית התבקשו הסעדים הבאים:

א.      להצהיר כי שטר המשכון והסכם המשכון (להלן - ההסכם) בין המבקשים לבין המשיבה הינם בטלים, ולחלופין, להורות על ביטולם.

ב.       להורות על סגירתו של תיק ההוצל"פ שנפתח לצורך מימוש המשכון.

ג.       לחלופין, להצהיר כי ס' 11 להסכם, אשר עוסק בהגנות המבקשים לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972, וכן בהגנות לפי סעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, הינו בטל, ולכן לא יבוצע כל הליך פינוי בשל היות המבקשים דיירים מוגנים והנכס יימכר כתפוס ו/או עד שראש ההוצל"פ ישתכנע כי נמצא למבקשים דיור חלוף מתאים.

3.       השיקולים העיקריים הנשקלים בבקשות מעין אלה, ואשר תשובה חיובית לגביהם מביאה להושטת הסעד הזמני הם:

א.      סיכויי ההליך העיקרי טובים, או שלפחות מועמדת בגדרו לדיון שאלה רצינית.

ב.       מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים.

ברע"א 2704/03, ענת גונן נ' כרמלה קלוצ'י, נקבע, מפי כב' השופט ריבלין, בענין בקשות לצווי מניעה: "הדיון בסעד הזמני לא נועד להחליף את הדיון בתובענה גופה... אין מקום לבחינה פרטנית של חומר הראיות בשלב זה של ההליך... ככלל, בעת מתן החלטה על עיכוב מימוש משכנתא על בית המשפט ליתן דעתו בעיקר למאזן הנוחות. הואיל ובמקרה שלפני הנכס נשוא הבקשה הוא דירת מגוריה של המבקשת, נוטה מאזן הנוחות, כפי שציין בית המשפט קמא לטובתה", וראו לענין חשיבות העובדה שמדובר בבית מגורים גם רע"א 5368/01, פנחס יהודה ואח' נ' עו"ד יוסף תשובה (תקדין), וכן רע"א 6653/00, בן ציון כהן נ' חוה לחוביץ (תקדין).

גם בענייננו, כאמור, מדובר בנכס שעליו ניצב בית מגורי המבקשים. ואולם, אני רואה לנכון לבחון גם את השיקול השני, שהרי אם ניתן לקבוע כבר עכשיו כי אין למבקשים סיכוי לקבלת הסעדים שעתרו לקבלתם בתביעה העיקרית - אין מקום להושיט להם את הסעד הזמני. כמו כן, אם למבקשים סיכוי קלוש בלבד לקבל אותם סעדים, נכון יהיה, על פי הפסיקה, להתנות את הצו בערובה משמעותית. ראו בש"א 2137/00 (ת"א 2180/00), שלמה גבאי ואח' נ' בנק לאומי לישראל, בבית המשפט המחוזי ירושלים (כב' השופט מ' גל).

4.       את טענתה בדבר בטלות המשכון מבססים המבקשים על מספר טענות.

א.      הטענה שהמשכון אינו תקף מעיקרו, כיוון שבלא הסכמה לרישום משכון מאת מנהל מקרקעי ישראל - שלא נתקבלה - לא היה בכוחם של המבקשים למשכן את הנכס לטובת המשיבה.

אשר לטענה זו, מקובלת עלי טענת המשיבה כי, אין ביד המבקשים להעלותה מטעמי מניעות. היה על המבקשים לברר שאלת הסכמת המנהל קודם שחתמו על הסכם המשכון, והעלאת טענה זו בשלב זה נגועה בחוסר תום לב.

ב.       טענה נוספת היא הטענה שהתנהגות המשיבה היא אשר גרמה לקריסת החברות שהמבקשים ערבו לחובן. לפי טענה זו, נציגי המשיבה הגיעו למחסני החברות והוציאו ללא סמכות סחורה בכמויות אדירות בשווי של עשרות מיליוני שקלים, בטענה כוזבת לפיה מונה לחברה כונס נכסים. השמועה על הביזה עשתה לה כנפיים במהירות, ובתוך זמן קצר הגיעו למחסנים נציגים של חברות וספקים שונים, אשר בזזו את הסחורה, הציוד והרכוש שהיו במקום. כך, על פי הנטען, פעולת המשיבה גרמה להתרסקות החברות ביום שלאחר מכן. לא זו בלבד שכל המלאי של החברות נגנב ונבזז אלא שהבנקים, ששמעו על הביזה והבינו כי לחברות יהיה קשה להתמודד עם השבת האשראי, סגרו את ברזי האשראי.

לכן, על פי הנטען, המשיבה היא זו אשר גרמה לכך שערבות המבקשים לחברות תבוא לידי רלוונטיות מעשית."לא ניתן להסכים לכך", טוענים באי-כח המבקשים, "כי מי שניתן לטובתו משכון שאמור להיות ממומש רק במקרה בו לא יעמדו החייבים בחובם יגרום לכך שהחייבים לא יוכלו לשלם את חובם רק כדי שיוכל יהיה לאחר מכן למשש את הבטוחה שניתנה לו".

          המשיבה מדגישה כי מבקשת המבקשים לא עולה כל טענה של קיזוז נזקיהם, ולא ננקבו כל סכומי נזקים. עוד טוענת המשיבה כי, בכל מקרה לא ניתן להעלות במסגרת זאת טענות שאין להן כל נגיעה למשכון עצמו, ולמעשה אף אין להן נגיעה לעסקה בגינה ניתן השטר ונולדו לאחר היווצרות החוב נשוא המשכון. לשיטת המשיבה, זכותה להיפרע מכח שטר המשכון שבידה קמה מכח ההתחייבות שבגינה ניתנה. המשיבה מטעימה שחוב המבקשים, העומד למעשה על 34 מיליון ש"ח (והוא צומח ומאמיר כל הזמן), והיה קיים עוד קודם לימי הביזה הנטענת. המשיבה מוסיפה כי, אם סברו המבקשים כי יש ממש בטענותיהם לענין אחריות המשיבה לביזה, היה עליהם להתכבד ולהגיש תביעה בענין זה. לא יתכן, על פי טיעון המשיבה, שישיגו תוצאה של "תביעה" במניעת המשיבה מלקבל זכויותיה על פי שטר המשכון שבידה בלא שנקטו בכל הליך לגביית נזקיהם.

לאחר שבחנתי טענות אלו, הגעתי למסקנה שהשאלות שמעלה הבקשה בהקשר זה מעוררות שאלה רצינית שיש לדון בה, ואשר ראויה לבירור במסגרת ההליך העיקרי. השאלה המתעוררת היא האם בשל גרימת חוסר יכולת הממשכן לשלם את חובו - אם יוכח הדבר - מנוע בעל הזכות לממש את הבטוחה שבידו? בשאלה משפטית זו לא עמד לפני טיעון משפטי מלומד, ומן הראוי שתתברר בדיון בתביעה העיקרית.

אוסיף כי טענה מעין זו, לפיה המשיבה גרמה לכך שאין המבקשים יכולים להחזיר את החוב שעמד כלפיהם מצריכה לכאורה לא רק בירור קונקרטי של אחריות המשיבה, אלא גם בירור מידת הפגיעה שנפגעו המבקשים בגין הביזה, למול גובה החוב. האם נכון לברר את מידת הפגיעה על דרך תביעה כספית דווקא, או שניתן לעשות זאת גם במסגרת התביעה העיקרית שהגישו המבקשים בתיק זה? גם בשאלה זו טרם הועלו לפני טיעונים משפטיים - זולת טענה כללית של המשיבה - והיא כרוכה בשאלה הקודמת. מכל מקום, על פי ההלכה, להושטת הסעד הזמני, די שהבקשה לצו מניעה מעוררת שאלה שמן הראוי לדון בה ("האם התביעה אינה טרדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה, זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 616, וראו גם ע"א 342/83, גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4) 105, 109).